<h1>או"ז שו"ת סימן תשנ"ב</h1>
<h2>דף יד.</h2>
ואשר כתבת דיש עכו"ם אחרי לידת בכור מחזיקים בו בהנאת יהודי ועובדים בו והרי הוא בידם לגיזה ועבודה. דבר זה הוא עון גדול על בעל הבכור לא מבעיא בבכור אלא אפי' בבעל מום שפדאו מכהן אסור למכור אותו לעכו"ם ולעבוד בו דתנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורות ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר [לאחר] פדיונן והשוחטן בחוץ (מותר) [פטור] ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר פי' שאפי' במומן חלה עליהם קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו ובמעשר כתיב בין טוב ובין רע דמשמע בין תם ובין בעל מום קדוש. טוב תם רע בעל מום. שמעינן מינה דבכור ומעשר אע"ג דקדם מומן להקדישן כגון דנפק בכור מרחם אמו פסח או עור דאשתכח דמומו דקדם להקדישו דבכור רחם מקדש ליה דפטר רחם כתב רחמנא, אפ"ה חמיר משאר קדשים דאילו שאר קדשים כי קדם מום קבוע להקדישן אם מתו יפדו ואילו בכור אם מת יקבר וה"ה נמי דאינו יוצא לחולין להגזז ולהעבד אפי' בקדם מומו להקדישו וכ"ש בקדם הקדישו את מומו ונפדה דאסור בגיזה ועבודה דאפי' שאר קדשים שקדם הקדישן את מומן או מום עובר להקדישן ולאחר מיכן נולד להם מום קבוע ונפדו תנן במתני' דאינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד ואמרי' בגמ' [ט"ו ע"א] מנא הני מילי דתנו רבנן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מיכן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים [איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך אבל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים] (הכי נמי דאמרי') ע"כ לא פליגי הני תרי לישני אלא בפודים ואין פודים אבל מחיים דקדשים מודו תרוייהו לישני דאין היתר בקדשים לא לגיזה ולא לעבודה ולא למוכרן לעכו"ם והאי תזבח ואכלת בפסולי המוקדשין כתי' וכ"ש קדושת בכור דאלימא דאפי' היכי דסגי להו לקדשים בפדייה דקתני אם מתו יפדו וגבי בכור קתני אם מתו יקברו הלכך אין היתר בבכור בעל מום שפדאו לא לגיזה ולא לעבודה אלא לאכילה בלבד וכן השיב מרנא ורבנא משה ריש מתיבתא דמתא מחסיא בריה דמרנא ורבנא יעקב דבכור שנפל בו מום ופדאו מכהן דאסור בגיזה ועבוד' ואסור למוכרו לעכו"ם ואין בו אלא היתר אכילה. הלכך אותם בנ"א שמניחין לעכו"ם לעבוד בבכוריה' שהוממו ופדאום מכהן עבירה גדול' היא בידם וכן עוברים בגיזתם ואצ"ל בתם למחות ביד עכו"ם שלא יגזזנו ולא יעבוד בו.
<h2>דף לה.</h2>
ואשר שאלת על בכור שמסרו ישראל לשומר עכו"ם והודיעו כי הוא בכור ולו משפט מות לקוברו שלם בעורו ועכו"ם חוקרים הענין ויודעים כי במומו כשר וסופו מוכיח כי השומר בא במרמה לבעל הבכור ואמר דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין העכו"ם כי נאות הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי לבית העכו"ם וראה העגל שאינו מסורס ושתק וכראות העכו"ם כן הלך וסרסו אחרי כן מיד ע"כ לשונך. אותו הבכור היתר גמור הוא ומאן יהיב לן מבשריה ואכלינן דתנן מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסדור אחד ואמר מה טיבו של זה וא"ל בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום נטל פיגם וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ואר"ח א"ר קטינא [לא שנו] דמותר הבכור ע"י עכו"ם אלא א"ל לקסדור אינו נשחט אלא [א"כ] היה בו מום וליכא למימר מדבריהם למד עכו"ם דניחא להו שיפול בו מום אבל א"ל אא"כ נעשה בו מום כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מומא דמי ואסור דנעשה משמע ע"י אדם אמר רבא מכדי ממילא הוא שלא היה יודע העכו"ם שיהא מותר על ידו ולא להתירו נתכוין מה לי היה ומה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא ול"ש והכל מותר הא למדת דאפי' היכא דא"ל דאינו נשחט אא"כ דנעשה בו דקרוב הדבר הוא להבחין דניחא להו אפ"ה שרי כ"ש האי דאתינן עלה שלא היה כאן שום דבור ולא הזכיר לו ישראל שום שחיטה לעכו"ם לא בלשון היה בו מום [ולא בלשון נעשה בו מום] כ"ש וכ"ש דשרי. מיהו היכא שהפיל בו העכו"ם מום והתירו על ידו וחזר והפיל מום בבכור אחר ההוא ודאי אסור שכבר יודע דניחא להו במאי דעבד ואסור כדתנן ראהו שהתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים אסור.
<h2>דף מט.</h2>
ואותם בנ"א שמתו בכוריהם בלא פדייה חייבין לפדותן לאחר מיתה כדתנן מת הבן תוך ל' אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו ה' סלעי' לאחר שלשים אע"פ שלא נתן יתן ואם אינו רוצה ליתן הרי הוא גוזל את השבט וכהן שתפס הימנו חמש סלעים זכה דאפי' בספק בכורות בעינן למימר דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו ואפי' לרבא דאמר מוציאין בספק בודאי אין מוציאין ותוקף לכתחיל' ואע"ג דתניא בהזרוע [קל"ג ע"א] ונתן ולא שיטול מעצמו ה"מ בגברא דבעי למיתן אבל האי דבעי לגזול את השבט תוקף הימנו אפי' לכתחילה.
